אז נגמר הסגר ראשון והייתה חזרה מסוימת לשגרה. וכעת – אנחנו כבר בסגר השני. ואיך את מרגישה עכשיו?
אני נכנסתי לתקופת הסגר השני ומצב הרוח שלי, ונדמה ששל כולן סביבי – לא משהו.
כעת בסגר השני אני כבר מזהה כמה התנהגויות אחרות בסביבה החיצונית:
– התכנסות בתוך עצמנו ופחות קריאות ונכונות לעזרה הדדית.
– הרבה פחות ביטויים אופטימיים ומחזקים במדיות הדיגיטליות והרבה יותר מסרים ציניים, הומור מריר.
– ובעיקר, פחות אמון במנהיגות, ובנו כחברה הלוקחת אחריות וערבות הדדית.
העברתי וקיבלתי הרבה מאד איחולים לשנה חדשה – שתהיה שמחה ובריאה יותר והרגשתי שמאחוריהם מסתתרת פסימיות ואובדן כל אמונה.
מטיילים בין הסגר הראשון לסגר השני
מטיילים בין הסגר הראשון לסגר השני
בעיקר מה שהשתנה הוא שהמציאות טפחה על פנינו.
מעבר לעובדה שהמערכות שאמורות לדאוג לנו לא ממש ידעו לתפקד באופן יעיל ואפקטיבי
בזמן שגרה, למה לעזאזל חשבתי שהם יתפקדו טוב יותר בתקופת חרום?
מסתבר שכן היו לי ציפיות שהחברה שלנו תתגייס ותגלה אחריות אישית וחברתית וכן ערבות הדדית בסגר השני לא פחות, ואפילו יותר מהסגר הראשון.
הרי אנחנו נמצאים בתקופת חרום, משבר ולחץ יותר קשים מתחילת הקורונה.
נדמה לי שפעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם משבר כזה, שונה לחלוטין ממה שהכרנו עד כה.
כל המשברים המשמעותיים שהתמודדנו עמם עד כה, היו מלחמות מסוגים שונים במשכי זמן שונים.
ובמשברים כאלה אנחנו כבר מורגלים לגייס את האנרגיה המיוחדת להתמודדות אפקטיבית המאפיינת את אותם מצבים: ריכוז מאמץ, התלהבות רבה ואפילו סוג מסוים של אופוריה. אלטרואיזם הנובע מאהבת כולם את כולם, הקרבה, וותרנות, סובלנות, סבלנות ופשרנות ועוד הרבה. כל אלה נועדו כדי לצלוח את המשבר בהצלחה ובמינימום מחירים.
בישולים של סגר ראשון
למשבר הנוכחי יש שתי בעיות חדשות הטורפות במידה רבה את כללי המשחק אותם הכרנו:
האחת, מדובר באויב בלתי נראה – שגם לא ברור איך מתגברים עליו או לחילופין, איך מתגוננים מפניו.
גם בלתי אפשרי למקד כלפיו את השנאה ואת האחריות לגרימת נזק מכוון, ביודעין אשר מבוסס על מוטיבציות של רוע וזדון.
במצב כזה, כשלא ניתן להטיל את האחריות לבעיה על גורם חיצוני, לא נותר לנו אלא להטיל את האחריות על עצמנו. דהיינו, אחד על השני.
הבעיה השנייה היא שאנחנו התרגלנו למשברים בעלי אורך מוגבל. כאלה שיכולים להמשך ימים, שבועות, ואפילו חודשים – אבל הם מתחילים בנקודה מסוימת ומסתיימים בנקודה אחרת.
זו בין היתר הסיבה שמהרנו להכריז על מיגור המגפה בתום הסגר הראשון.
התגייסנו אז בדומה למשברי עבר, כי ידענו שמתישהו המשבר יסתיים, ואכן הוא כביכול הסתיים.
אבל אז קרה הבעייתי מכל – לא רק שהוא ממש ממש לא הסתיים, אלא שהסתבר לנו שהאמת היא שאף אחד מאתנו לא באמת יודע מתי נקודת הסיום שלו.
תמיד הורגלנו שלכל משבר ישנם המומחים היודעים איך לסיימו והנה קיים משבר שכל המומחים ניצבים מולו אובדי עצות.
תמיד הורגלנו שלכל משבר ישנם המומחים היודעים איך לסיימו. והנה קיים משבר שכל המומחים ניצבים מולו אובדי עצות.
עם המסכות עד יעבור זעם
כעת, בסגר השני, אנחנו לראשונה נאלצים לבצע שני דברים המחייבים אותנו לתעצומות נפש בלתי רגילות:
הדבר הראשון – הקושי הרב לגייס מחדש את האנרגיה ששרתה אותנו נאמנה בסגר הראשון.
לא רק שכבר כילינו אותה כמעט לחלוטין, אלא שזה כמעט בלתי אפשרי לגייס אנרגיה נוספת כשאנחנו בתקופה שהיא עם נקודת סיום בלתי ידועה. אנחנו חייבים לשמר את מעט האנרגיה שעוד נותרה בנו ולהשתמש בה במשורה משום שאנחנו לא יודעים לכמה זמן נצטרך אותה.
במצבים כאלה אנחנו נוטים להתנהל בעצימות נמוכה ובעיקר לשמור את הכוחות עבורנו ועבור משפחתנו ולא ״לבזבז״ אותם עבור אחרים.
הדבר השני – חוסר היכולת לסמוך על המנהיגים ואנשי המקצוע שיודעים ושידעו בעתיד לתת מענה הולם למגפה – אם לא עכשיו אז בקרוב. זה מחייב אותנו להאמין ולסמוך בעיקר על עצמנו.
אבל מה לעשות ועצמנו כבר מזמן למד שלא לסמוך על עצמו ולהתנהל באופן עצמאי, ללא הכוונה וסיוע של גורמים חיצוניים? בעצם אנחנו כועסים, מתוסכלים, מאשימים וחשים חוסר אונים כי ההנהגה שלנו וגם המומחים באוזלת ידם ובייאושם מפנים אלינו האזרחים את האצבע המאשימה, מסירים מעצמם את האחריות להתמודדות נאותה עם המגפה, ומטילים אותה עלינו.
אבל אנחנו גם כועסים ומאשימים את עצמנו כי לא ברור לנו בדיוק מה חלקנו בחוסר ההצלחה.
האמת, זה ממש לא משנה מהי איכות תפקודה של ההנהגה ועד כמה היא נוטה להסיר אחריות מעצמה.
מה שהכי חשוב לכולנו הוא להכיר בכך שזהו מצב מיוחד שבו לראשונה האחריות האישית והחברתית שלנו משמעותית לא פחות, ואפילו יותר, מאחריות המדינה ומנהיגיה.
דווקא עכשיו אנו זקוקים לגיוס אנרגיה ומוטיבציה מיוחדת שלא רבים מאתנו הורגלו אליה – לקיחת אחריות אישית וחברתית! בואו נכיר בכך שישנם מצבים בהם אין לנו ברירה אלא להיות המנהיגים והמנהלים של עצמנו ומשפחתנו.
לראשונה, בואו לא נטיל אחריות, אלא ניקח אותה – עבור המדינה, החברה, ובעיקר עבורנו.
ואסיים בנימה אופטימית
שהרי כל המגפות שפקדו אותנו בעבר חלפו להן מהעולם
ובתקווה לימים יפים ומהר
באהבה
ורד (נכתב בשיתוף עם גדי)
