מדוע בחרתי לשמוח ולהנות בימים של עצב( ובימים של תקווה)

מדוע בחרתי לשמוח ולהנות בימים של עצב(ובימים של תקווה)

בזמן האחרון, בשיחות עם קרובים יותר וגם עם קרובים פחות באמצעות המדיה החברתית, אני נשאלת איך אני יכולה לשמוח ולהנות , בזמן שבו אנחנו מצויים באסון מתמשך הגובה קורבנות בקנה מידה שכמעט לא הכרנו. השאלה כמובן לא מתייחסת לחזרה לשגרה שעליה יש הסכמה מלאה שהיא מחויבת ושכמובן איננה כוללת את אלה הנפגעים מהמעגל הראשון. החזרה לשגרה מקובלת כי היא הכרח קיומי ומובן לכל מי שמבקש לשמור על שפיות ועל המשך החיים, וגם למי שיש לו אחריות כלפי אחרים. אבל לשמוח ולהנות בעת הזו שבה אלפי אנשים ואלפי משפחות מעמינו ומקרובינו חוות את הנורא מכל?

השיח והדילמה בנושא זה הם לא רק חיצוניים, אלא גם פנימיים, ביני לבין עצמי. כי מה זה אומר שאני מרשה לעצמי לשמוח, להנות ולבלות מעת לעת, שאני אדישה? חסרת יכולת לאמפטיה והזדהות? והגרוע מכל – שאני מנותקת ממה שקורה סביבי ומרוכזת בעיקר בעצמי וברווחתי? ואם אני מחצינה את השמחה שלי, האם בזה אני " תוקעת אצבע בעין" לכל האחרים שנמנעים לשמוח ולהנות בעת הזו? בקיצור, יש המצפים שכדי להביע הזדהות עם אלה שהקריבו וסבלו, ועדיין מקריבים וסובלים למעננו, אז לפחות שנמנע מעצמינו לשמוח ולהנות בעת הזו.

כמו רבים אחרים גם אותי העסיקה ומעסיקה הדילמה הזו, בעיקר כשאני שומעת " הותר לפרסום" ועוד לפני הפרסום אני מוצפת דמעות כשאני שומעת את טרטור המסוקים מעל ביתי ואני יודעת שהם מובילים פצועים לבתי החולים, וכשאין יום ולילה בזמני היקיצה הרבים שלי שאיני חושבת על החטופים ועל סבלם, על החילים ומשפחותיהם. אבל יחד עם כל זה אני בוחרת לשמוח ולהנות , לא רק משום שהחיים הם שילוב לא סותר בין עצב עמוק ושמחה מתפרצת, ושאפשר גם וגם, אלא לדעתי חייבים גם וגם.

אני יודעת שיש כאלה המספרים כי הם החליטו לא לשמוע חדשות , לא להאזין לפרשנויות, להימנע מתיאורי האירועים שעברו על הקורבנות, ולהתנתק מהרשתות החברתיות הרעילות , וכל זאת – כדי להתנתק בכלל מהמתרחש בארץ ובעולם. גם אני הורדתי מינון , אבל אני לא מנותקת ולא מתכוונת להתנתק מהמתרחש, אלא להיפך . אני רוצה לדעת ולחיות את המתרחש. דווקא משום כך החלטתי שאני אחיה את המתרחש אבל לא אתמכר לו. כי לחיות אך ורק את המתרחש בלי לחוות רגעים של שמחה ואושר זו התמכרות, כפי שלחיות אך ורק שמחה ואושר תוך התנתקות מהמציאות זו התמכרות. לחיות את החיים זה לא רק שמחה וצהלולים, אבל בלעדיהם העובדה שאנחנו נושמים לא אומרת שאנחנו חיים.

יש לא מעט אמירות ופרסומים בשבח השמחות והבילויים דווקא בעת הזו- שהם מעניקים משמעות ותקווה לעתיד, שהם שומרים על שפיות, שהם מאפשרים התמודדות טובה יותר עם לחצים, שהם משחררים מועקות ודכאון ושאלה שהקריבו את עצמם עשו זאת דווקא כדי שנחיה ונשמח. הכל נכון. אבל אני בחרתי לשמוח ולהנות לא רק מהסיבות והנימוקים האלה, אני עושה זאת כי גם בימים הקשים והמשבריים בחיי מצאתי תמיד את הסיבות והיכולת לשמוח.

אני מאחלת לכולנו שיחזרו החטופים, שנחזור במהרה לשגרה ונזכור את אלה שאפשרו לנו זאת.