השבוע אני חוגגת יום הולדת וחברותיי הנפלאות יעידו שמאז יום הולדת 50 לא כולן עפות על חגיגות. יש כאלה שמחשבות מסלול קצת לפנים וקצת לאחור ויש כאלה שמרגישות שכבר לא כל כך יכולות לבחור…
אני בכל שיחת בנות, מתרגשת ומוצאת את עצמי מסבירה, שהגדילה שלנו somewhere over the fifty אינה תהליך חד כיווני.
אנחנו אומנם גדלות בגיל אבל גם בתרגיל. מה זה אומר?
תבדוק כל אחת פנימה לתוך עצמה, משנה לשנה איך היא גדלה
במימוש העצמי, באהבה העצמית, ביכולת ליהנות, בסתם להיות!
אנחנו נפגשות, אנחנו מדברות, משתפות, מפרגנות, הולכות יחד לסדנאות, שומעות הרצאות,ובעיקר מממשות רצונות.
רצונות שלנו לא רק של הסביבה ועושות את זה בהרבה אהבה.
אז גם השנה בחרתי לחגוג את המתנה, את החיים ולהביא שמחה ודברים טובים לכל הסובבים. כי כל שנה, כל יום הולדת הרגשתי שאני מקבלת מתנה נהדרת אבל Somewhere over the fifty היא עוד יותר מתחדדת.
לכבוד יום ההולדת, אני משתפת אתכן בשיר שכתב עומר בני המוכשר. שיר שאני אוהבת במיוחד (ויש עוד לא מעט…)
אז לכן חברות נהדרות שלי, שאספתי ואוספת לצידי ולכל מי שאוהב את החיים.. האטו , התבוננו ותאהבו.
אוהבת כל אחת ואחד מכם ממש בכל לבי.
ורד
אדם נולד באפס ומת במאה וכל חייו האדם נוסע/ עומר אמיר
אדם נולד באפס ומת במאה
וכל חייו האדם נוסע,
בגן, בבית הספר, בצבא, בלימודים ובעבודה,
האדם נוסע גם בחיק המשפחה.
ליד בתי הספר, יש פסי האטה
המזכירים לילדים להסיע לאט את החיים
והשלט שמגביל את המהירות ל 30 ?
זה כבר נועד כדי להזהיר את ההורים.
האדם נוסע על 20 בגן
ועל 40 בצבא
בלימודים הוא מאיץ ל 60
ובעבודה הוא כבר טס על 80
והרי כשאנחנו על 80, על מי אנחנו עובדים?
רק על עצמינו , לא על החיים.
וכשהחיים סוף סוף נהיים מעניינים
אז האדם כבר דוהר על 90!
ועל 90, הנוף עובר כלא היה,
לא מבדילים בין שעמום לחוויה
השוליים נמחקים, הכביש נהיה צפוף,
מנסים לצאת לעוד עקיפה, גם כשהקו רצוף.
גם כשהחיים הציבו לאדם תמרור הזועק להאט ל50..
האדם לא הבחין, כי כשהאדם על מאה ,
את התמרור הוא רואה אבל את המסר הוא לא מבין.
אדם נולד באפס ומת במאה
וכך, כל חייו האדם נוסע,
ורק כשהאוטו עוצר והמנוע מדומם
האדם מבין שאין מה לעשות,
כשאתה על מאה באמצע החיים
כבר לעולם לא תזכור
כמה כיף היה כשנסעת על 50!!!!!
