בתקופה הזו, בעידן הקורונה – אני כותבת הרבה לעצמי. זה עוזר לי לסדר את המחשבות ולתכנן תכניות אבל בעיקר, להסתכל פנימה לתוכי כי יש לי המון שעות לבד – ללא עשיה וללא מחויבויות. השהיה הארוכה בבית בהכרח מביאה אותי להתבונן פנימה, לתוך הנשמה ולתהות איך ומה יהיה אחרי הקורונה? זה לא שפתאום אני אומרת לעצמי בואי נעצור ביוזמתי, אלא החיים שלנו שנעצרו – הם בהכרח מאלצים אותי אם ארצה ואם לא, להתבונן עליהם התבוננות אחרת.
זה לא שפתאום אני מגיעה לתובנה שאני כלום ושנגיף הקורונה יכול לשנות לי ולעולם את החיים, אלא השהיה בבית יוצרת עבורי הקשר חדש.
הקשר שמביא אותי להסתכל על החיים שלי עד כה ולשאול שאלות שלא יכולתי לשאול תוך כדי ריצה. בעצם העשיה האין סופית, היום יומית, לא מאפשרת לנו לחשוב. לא מאפשרת לנו להתבונן. העשיה הזו היא הגורם מספר אחד להדחקות (לפחות אצלי), לחוסר התבוננות, לחוסר חשיבה. ואם כבר אנחנו כן חושבים, אז אנחנו מאוד ממוקדים לאו דווקא בעצמנו אלא בכל מיני משימות, נושאים ותחומים שמעסיקים אותנו ושקבענו לנו – והם לא בהכרח אנחנו ולעיתים, הם אף זרים לנו.
המצב הנוכחי בעידן הקורונה, לא רק שהוא מאפשר לי לראות דברים שלא ראיתי קודם, לחשוב על דברים שלא חשבתי עליהם קודם ולעשות דברים שלא עשיתי קודם באופן נקי וללא מסננים – פשוט להתבונן אל תוך עצמי – אלא שכעת, לאט לאט, ככל שהזמן חולף, עוד ועוד שכבות יורדות וכך גם המסכות שכיסינו את עצמנו בהן. המצב הזה לא רק מאפשר לנו לשאול את השאלה מה חשוב לנו, מה אנחנו אוהבים, מה נכון לנו או מה מתאים לנו, אלא להרגיש באמת ולעומק את התשובות לשאלות האלה.
והשאלה העיקרית שאני שואלת את עצמי היא – למה אני מתגעגעת מכל מה שעשיתי עד כה, מהשגרה הקודמת שלי ולמה לא הייתי רוצה לחזור בכל מה שעשיתי עד כה בשגרה הקודמת שלי. אני מתחילה לראות באופן הרבה יותר בהיר שישנם דברים שלא בא לי לחזור אליהם.
הסיטואציה שאני נמצאת בה כעת אינה שונה באופן קיצוני מהסיטואציה שהייתי בה כשפרשתי מהצבא. הייתי במקום דומה בעבר והתהליך ההוא נמשך שנים, ומה שעובר עלינו היום הרבה יותר אינטנסיבי ממה שאני עברתי כי הוא מאפשר לראות הרבה יותר מהר דברים שבדרך כלל לוקח הרבה זמן לראות.
התהליך שאני עברתי היה איטי ולקח שנים; והיום – אנשים עוברים תהליך מהיר מאוד.
כשיצאתי לגמלאות עשיתי תהליך של המעבר הזה מהתבוננות במה צריך לעשות, להתבוננות במה נכון לעשות. כל החיים שלנו, אנחנו נמצאות ב-צריך – כמו שלימדו אותנו והעשיה לא מאפשרת לנו להתבונן על הדבר הכי חשוב – עלינו. על מה אנחנו מרגישות ומהם הערכים האמיתיים שלנו. מה חשוב לנו ומה נכון לנו.
ובתהליך הזה שעברתי, ההכרה שאני הגעתי אליה – היא לא בהכרח מה עושה לי הכי טוב, מה משמח אותי, ממה אני נהנית ומה מספק אותי – שאלה דברים חשובים אבל נקודתיים, אלא מה נכון לי במובן שנותן משמעות לחיים שלי. וזה – לא רק מה שמהנה! אלא בהכרח דברים שמאפשרים לי להביא לידי ביטוי את המקומות שבהם אני יכולה ליצור משמעות.
אז אולי אחרי התקופה הזו נפסיק לחפש מה עושה אותי מאושר במובן השטחי של המילה אלא במובן העמוק יותר של מה נותן לי משמעות, ואותי – זה לקח בהכרח להיכן יש לי השפעה.
להשפעה על המשפחה שלי, להשפעה על החברים שלי ועל קהילת הנשים שלי Somewhere over the fifty.
מאחלת לכולנו שנמשיך להיות בריאות ונוכל להמשיך את החיים שאנחנו רוצות עבורנו באהבה.
ורד
*את הצילומים המקסימים צילמה לובה שרגא.
