פעם בשנה, לא תמיד באותה עונה, הם מצליחים לפנות זמן לחופשה זוגית.
שניהם מאוד עסוקים.. מג׳נגלים בין קריירה, לימודים, משפחה וחברים – ולא. הם עדיין לא פנויים לתחביבים.
ואז כשנראה שאולי זה יתאפשר, תמיד יש את המתח הזה – לכמה ימים נוסעים? אחרי הכל.. גם כשבעבודה מתאפשר לשחרר – עולה השאלה איך העורף יסתדר?
ואנחנו שילדנו מפוזר בכל עשור: ה 80, ה 90 וה 2000, לא חיכינו עם החופשות הזוגיות עד שיגדלו או עד שנהיה עם קביים (…) אהבנו מדי פעם לעצור ולהשאיר הכל מאחור. הם מתחשבים בנו תמיד לפני; והם גם יודעים שאנחנו מאוהבים עד כלות! וחוץ מזה מה כבר יכול להיות? נבטל פעילות, נדחה בילויים ונפרסם ברבים שאנחנו עסוקים עם הנכדים?!…
הרי רק לפני רגע היינו במקומם וחלמנו על חופשה זוגית מעבר לים, מילאנו טבלאות עם הסבתא האהובה, שאפשרה לנו להמשיך לבלות בהנאה.
כן. נכדים זה החיים והילדים האלה כל כך ראויים.
סעו לשלום ובילוי נעים
הנכדים כבר אחרי צ׳ק אין 🙂
