לאחרונה שלחה לי חברה כתבה שהתפרסמה ב-YNET סיבות לכך ש-זקנים נהנים יותר, בקצרה: הפסקת המירוץ אחר הישגים, בחירת חברים חכמה יותר, הבנת פרופורציות והכרת תודה והנאה מהתענוגות הקטנות של החיים.
הזדהיתי מאוד עם הכתבה ועם הסיבות המצוינות בה, היא קולעת במדוק למה שאני חשה בשנים האחרונות ואף הייתי מוסיפה עליהן דבר אחד או שניים שעושים לי את זה באופן אישי (זוגיות שמשתבחת עם השנים, הנכדים). אבל הי, למה לקרוא לנו זקנים…זקנים נהנים יותר? אנחנו נהנים ונהנות יותר בשלב הרבה הרבה יותר מוקדם משלב הזקנה…
התואר זקן, זקנה, זקנים ממש לא מסתדר לי ואף יוצר אצלי התנגדות. זה לא נובע רק מתחושותיי, אלא שכמו רבות מחברותיי וחבריי, אני מרגישה שסביבי חברים, משפחה שנמצאים בעשור השביעי והשמיני והתואר זקן או זקנה כבר לא תואם ומתאים היום, גם לא לבני הגיל הזה שמכונים ישישים ואפילו באים בימים.
התואר זקן מבחינתי ואני בטוחה שרבים יסכימו איתי, אינו מייצג רק גיל, אלא בעיקר תפיסה חברתית המגדירה גם את התכונות והמאפיינים המתלווים לתואר הזה. בעבר (הלא רחוק, אבל השינויים הדרמטיים שאנו חווים בעשורים האחרונים גורמים לנו לחשוב שמדובר במאה הקודמת, מה שבאמת נכון…) אם היו שואלים אותנו, מה עולה במחשבותינו למשמע התואר זקן, קרוב לוודאי שהתיאור שהיה עולה במוחנו היה משותף לרובנו, ללא קשר להבדל בין הגילאים השונים.
היינו חושבים על האיש שהוא תשוש גם פיסית וגם מנטלית. היינו חושבים על מישהו שיושב בעיקר בביתו, צופה בטלוויזיה, קורא עיתון, שותה כוס תה ותוך כדי כך מכסה את עצמו בשמיכה גם בקיץ, וכשכבר הוא יוצא מהבית, אז זה לקניות במכולת, לקופת חולים או לביטוח לאומי, לביקור אצל הנכדים (לרוב הם מגיעים אליו) וגם לישיבה בגן הציבורי, תוך שהוא מאכיל את הציפורים ומתבונן בערגה ובגעגועים על הילדים המשחקים ומתרוצצים מבלי להתעייף.
בעצם היינו חושבים שהאיש, או האישה, למעשה די סיימו את תפקידם בחיים, בעיקר לאחר שפרשו מעבודתם ותועלתם מועטה, וגם כמובן, לאחר שילדיהם התחתנו, הביאו ילדים, ועתה הם עסוקים בלבנות משפחה חדשה.
כיום, רבים מדברים על כך שהתואר זקן כבר לא מתאים לשכבת הגיל שפעם נחשבה לזקנה, אלא לשכבת גיל מאוחרת יותר, בגלל תוחלת החיים שהתארכה. ומצד שני ההנאה שבגיל המבוגר מתחילה הרבה יותר מוקדם אני לא חושבת שהתואר זקן הוא עניין גילאי אלא ענין מנטלי, ולכן הוא יתאים לאלה שחשים כאלה, ללא קשר לגילם.
אנו ואפילו ילדינו רואים היום בעיניים אחרות את המבוגרים שכבר מזמן יצאו לפנסיה, אך לא רק שלא הפסיקו לחיות, חלקם הגדול אף התחיל לחיות, ובגדול!
בגילאים האלה אנחנו מגשימים את עיקר חלומותינו והצרכים שלנו – אנחנו מבלים ומכייפים, רואים עולם (הפעם, הרבה יותר בנחת וביסודיות), חיי החברה שלנו לעתים אפילו עשירים ומספקים יותר (ויש לנו הרבה יותר זמן לחברים), אנחנו דואגים מאד לחזותנו החיצונית (ולא רק באמצעים מלאכותיים…), אבל בעיקר אנחנו דואגים לחזותנו הפנימית – אנחנו לא מפסיקים ליצור, ללמוד ולהתפתח במישורים ובתחומים המעניינים אותנו וגם במישורים ובתחומים חדשים שזה עתה נפתחו בפנינו . ( אני ורד ואני בלוגרית…:-)
היום, כמו הדור הקודם של הסבים והסבתות שלנו – אנחנו אוהבים ודואגים מאד לבני משפחתנו ומקדישים להם המון מזמננו הפנוי, אבל לא פחות מכך – אנחנו אוהבים ודואגים לא פחות גם לעצמנו.
באהבה ועד 120
ורד
