יום הולדת בטבע-חברות וזמן שלא ממהר
זה התחיל ב- צריכות לחגוג לנתי יום הולדת, ואני עניתי בקבוצה אבל חגגנו לה בנובמבר בפריס ונענתי שפריס זה פריס אבל צריכות גם חגיגה בארץ. ככה זה בחבורה הזאת הקפדה יתרה על כל יום הולדת לפי התקנון( לכל חבורה יש תקנון משלה, לא ככה?) בקיצור מפה לשם, הצעתי שהפעם לא נצא לסיור / סדנא / הרצאה / מסעדה אלא פשוט נעשה יום הולדת בטבע כמו שעשינו בשנה שעברה רק שהפעם נקדיש אותו לנתי, החברה האהובה שלנו, כשהיה ברור שהיא תעוף על הרעיון, היא יודעת מה טוב.
תכנון קטן, לב גדול
כמו רב התוכניות שלנו זה מתחיל בהתכתבות בקבוצה, מעבר לטלפון, מחליטות ונועצות תאריך. זה פשוט, תמיד. לא ישיבת הפקה, לא רשימות מסודרות ולא תחושת “אירוע”, אלא כמה הודעות קצרות בוואטסאפ וקצת מי מביאה מה? ומשם הכול זרם בטבעיות. אחת לקחה על עצמה מאפים, אחרת סלט ירוק מישהי תביא גבינות , אחרת תדאג לשולחן וכסאות, , פירות, פרחים ויין הרבה יין. הכול קורה כאילו לבד, בלי מאמץ, כל אחת הוסיפה משהו קטן משלה, ויחד נוצר שפע. יש בזה משהו כל כך נשי, נכון? מן שותפות והתלהבות ושפע לא כדי להרשים, אלא להביא מהבית ומהלב.
הפעם את לא אחראית על כלום
ובתוך כל ההתארגנות השקטה הזאת ילדת יום ההולדת, זו שתמיד מביאה, מארגנת, מפרגנת ומשפיעה מכל טוב, הפעם לא עושה כלום. לא מתכננת, לא מביאה, לא סוחבת, לא מסדרת בעיקר " מתגרדת"…ראיתי כמה קשה לה לשחרר לאורך כל הימים לפני וגם בטלפון לפני שאספתי אותה והיא שואלת מה להביא? אולי מפת פיקניק? אולי משהו טעים, ואני עונה "יש הכול", היום את מתרגלת שחרור.. היה לה קשה אבל לאט לאט, מול ההתעקשות האוהבת שלנו, היא פשוט שחררה. הרגע הזה שבו אישה מרשה לעצמה לא להחזיק את הכול זה משהו שלומדים, אני יודעת גם אני למדתי להתמסר לטוב שמרעיפים עליי, לקבל ולשחרר.
הלוקיישן שבחר אותנו,יום הולדת בטבע
נסענו צפונה , אבישג בחרה את הלוקיישן. בבוקר עצרנו אצלה במושב "מדרך עוז", בבית בו גדלה. ישבנו לקפה עם ההורים שלה, פתיחה מחבקת ליום חגיגי המפגש הזה, הפשוט והביתי, נתן תחושה שאנחנו נכנסות לרגע לחיים שלה, לשורשים זה ריגש אותה ואנחנו התרגשנו יחד איתה. משם נסיעה אל אנדרטת הקיבוצים, סמוך לקיבוץ משמר העמק, באזור רמת מנשה. המקום צופה אל עמק יזרעאל והוא אתר זיכרון לחברי קיבוצים שנפלו במערכות ישראל. זה מקום שיש בו גם זיכרון וגם חיים, גם כובד וגם שלווה. בהתחלה חשבנו להתמקם בסמוך אבל סיגלית הציעה או נכון יותר ביקשה לשבת בתוך היער, להתרחק קצת מהאנדרטה. העצים הגבוהים, הריח של היער והמרחב הפתוח עטפו אותנו מכל כיוון. יום הולדת בטבע.
נתי יצאה לצוד פריים ואנחנו פרסנו בית
שלחנו את נתי לסיבוב ביער, היא הרי לא באמת יכולה להתאפק ולא לעזור ומצד שני כשיש אור כזה בין העצים והיא עם המצלמה זה היה קל. ובינתיים אנחנו נשארנו עם מלאכת הפריסה. פתחנו שולחן, פרשנו מפה, הוצאנו מהתיקים והצידניות את כל הטוב והשפע שהבאנו מישהי פיזרה פרחים על השולחן, אחרת סידרה מפיות צלחות וסכום, מישהי הכינה את מגש הגבינות, ואחרת שמה סלטים בצלוחיות וככה תוך כדי התרגשות ופטפטת כל אחת ידעה מה לעשות, כמו ריקוד של חברות ותיקה. והכול הסתדר כל כך יפה — צבעים, טעמים, ידיים עובדות וצחוק שמתגלגל בין העצים. כשנתי חזרה אלינו כולה מחויכת כבר חיכה לה שולחן מלא לב וחברות שיכורות ולא מיין.
זמן נשים
ואז התחיל הטקס… אז העירו את היער קריאות וואאו ויוווו ואמאלה מה זה? האמת שהיה שולחן של השמחות. התיישבנו סביב השולחן בעצם עמדנו פתחתי בקבוק שמפנייה שהבאתי מהטיול שעשיתי בנובמבר לחבל שמפיין והחגיגה החלה. בירכנו את נתי והיו דמעות. נתי נתנה לכל אחת מאתנו ברכה שכתבה מראש ושוב היו דמעות. רקדנו בין העצים מול הנוף , צחקנו צחוק גדול ומשחרר והשיחות היו עמוקות , כנות ומצחיקות . דיברנו עלינו שמשתנות, על ההורים, על הילדים ועל החלומות שהגשמנו ועל אלה שעוד לא ויתרנו עליהם. השטתינו צחקנו צחוק חזק מידי דיברנו בקול רם מידי ושתינו יין ועוד יין ואוזו יותר מידי .ומים .נשים חוגגות יום הולדת בטבע וזמן שלא ממהר לשום מקום.
הצפון פורח באדום משגע
רגע לפני פיזור חזרנו אל מדרך עוז. ערב ט״ו בשבט ואבישג אמרה שחייבים לעצור לראות את הפריחה. ירדנו מהרכבים והיא הוליכה אותנו היישר אל שדרות של עצי זית ותיקים, כאלה שמספרים שנים של אדמה ושורשים. השטח שנפרש מולנו במרבדים אינסופיים של כלניות אדומות וסביב העצים רקפות זקופות כאילו מישהו פרש שטיחים צבעוניים עד קצה האופק. "כאן ביליתי בילדותי וכאן מבלים הילדים שלי" אבישג סיפרה לנו בהתרגשות. עמדנו שם כמה דקות בלי לדבר יותר מדי, נשימות עמוקות, פלאפונים במצב צילום מנסות לשמור את הרגע הזה בזיכרון. זה טו בשבט כמה סמלי , החג האהוב עלי תמיד סביב היומולדת שלי חג של נטיעות וצמיחה, ואנחנו, חבורה של נשים באמצע החיים, עוצרות לרגע לראות איך הטבע פורח בלי מאמץ והרי גם אנחנו כל אחת בתחומה נוטעת וצומחת, איזו השראה.
עם הצבעים בעיניים ושמחה בלב המשכנו הביתה
בסוף עצרנו לקפה קצר, עוד כמה דקות יחד לפני שכל אחת חוזרת הביתה. אנחנו ונתי אחת אהובה. ילדת יום ההולדת שלנו, עם חיוך שקט ועיניים נוצצות, כמעט בלי מילים, היא אמרה שאין לה מילים… ואנחנו שהרגשנו על גג העולם, עם הידיעה הפשוטה שאין כמו שמחת המשמחות. שיש משהו עמוק בלעשות טוב למישהי שאת אוהבת, בלראות אותה מתרגשת ושמחה. ובדרך הביתה חשבתי לעצמי שוב כמה מעט צריך כדי להרגיש טוב באמת, כמה שעות ביחד, טבע, יין, וחברות שממלאת את הלב עד הסוף.
"החיים יכולים להיות חגיגה אחת גדולה, זה בסה"כ ענין של השקפה וקצת השראה" , ורד אמיר
אוהבת לאהוב, ורד.
