בחיים הכל ענין של מינון את זה אנחנו מבינות מהר.
כבר בילדות אנחנו לומדות מה מותר קצת ומה מותר הרבה, מה עושה לנו טוב ומתי עוברות את הגבול, לומדות גבולות. גם אני הבנתי את זה בשלב מוקדם של חיי וככל שהתבגרתי והעומסים והגירויים גדלו כך חדרה לליבי ומוחי התובנה שהכל עניין של מינון!!!
בחופש הגדול ועכשיו עם חופשות חגי תשרי, מתפרסמים פוסטים של כל מיני ידוענים וגם קצת פחות, על איזה כיף היה בחופשות, כיף מטורף שקשה לתאר במילים ואז הם מיד מסבירים, חלקם מתנצלים ,סליחה שהתנתקנו מהעבודה, מהשגרה, מהאינטרנט ובעיקר מהמכשירים.
ואני מרשה לעצמי לספר כי מאז ומתמיד האיזון בין לבין, היה הדבר שהשאיר אותי מפוקסת ושמחה. בקריירה הצבאית שלי, בארגון דינמי ועמוס ראיתי מסביבי מידי פעם, אנשים שאיבדו את זה, את האיזון הכל כך חשוב לשמחת הנפש והגוף. מגרנות,עייפות,חוסר סיפוק ומרדף אחרי משהו.. ואנשים ונשים שלא מצליחים לצאת לחופשה וכשיוצאים לחופשה הטלפון כל הזמן מפריד בינם לבין ההנאה וילדים מתגעגעים שמאבדים את מושגי הזמן.
וכשהבינו – בחיים הכל עניין של מינון, נכנס המושג "ארגון שפוי" והתחילו להקפיד על יציאה לחופשות והתחילו לפרגן ולדרבן אמהות לסיים עבודה בשעות סבירות. ואני כל כך שמחתי כי הרגשתי ונתתי לעצמי טפיחה על השכם שהצלחתי לזהות את השגעת בזמן ולא נסחפתי למעט מקרים בודדים שזוכרים אותם בבית גם היום 25 שנים אחרי…
ובימים אלה, עם כל הגירויים, ההסחות והעבודה ברשתות החברתיות והצורך והרצון להיות מחובר כל הזמן, פתאום בחופשות התגלה האור הגדול, הניתוק הזה עשה לכולם כל כך טוב. וגם אני כבלוגרית שכותבת ונפגשת ומפרסמת וצנודה לרשת מנסה לשמור על איזון בין לבין.
בין החופש לבין החובה להיות מעודכנת בין הצורך לדעת לבין האפשרות שיקרו דברים שאני אפספס ולא ארגיש שפספסתי, בין היכולת להנות מחופשה משפחתית או זוגית טובה, לבין הצורך לתעד ולספר את החופשה. כי כיף לי לשתף ואני אף מתבקשת לשתף וזה משמח אותי אבל זה גם גונב לי פוקוס מהחוויה.
בין היכולת להינות עם הנכדים לצורך לתעד ולצלם אותם בכל הפעילויות שמשמחות ומרגשות אותי. בין לצלם את המנה הטעימה עם המראה המטורף שהגישו לי בג׳מעה, לבין הרגע הזה של לטעום להרגיש ולהתרגש הביס ללא הסחות.
אז לאן לוקחות אותי המחשבות לקראת השנה הבאה עלינו לטובה? בדיוק- מינון!!!
אל תוותרו על החלום, לכו אחרי הלב גם אם זה גורם קצת אי נוחות לסביבה, אבל כל אחת יודעת ומרגישה איפה זה כבר לא זה. איפה היא צריכה לקחת הפוגה של רגע,שעה, יום או יותר. איפה היא צריכה לשחרר את עצמה ולוותר. זה ישאיר אתכן בחלום,זה יקדם אתכן זה יעשה את הכל הרבה יותר אפשרי.
עד היום יש לי חברות קולגות מהשירות הארוך בצבא קבע, שמסתכלות אחורה, לתקופות מסוימות בהשתאות, על איך תפקדו בלחצים והטרוף מסביב ומה הפסידו בעצמן עם עצמן ובבית.
ואני מסתכלת אחורה בסיפוק ואומרת לעצמי: אם יהיה שנית אל יהיה זה אחרת… והעיקר שלאורך כל הדרך אני לומדת ולאחרונה גם קצת מלמדת.
שנה הכי טובה לכן
אוהבת מה-לב
ורד
