הבגדים שלי משנות ה-80 וה-90 מקבלים וייב חדש. יש לי וינטג' בארון. טרנדים באים, הולכים וחוזרים, אבל ללבוש פריט ישן מהארון שלי או של אמא שלי שנראה כמו יצא מהאגדות – גורם לי להתרגשות.
וינטג' הוא מונח כללי המתייחס ללבוש שמקורו בתקופה קודמת לאופנה העכשוויות. נראה כאילו ההתיישנות מוסיפה איכות – ממש כמו ביין ומשם הגיע המושג. אני לא נכנסת לשנים והגדרות מדויקות, אבל בכלליות, המושגים עתיק, וינטג' ורטרו מתייחסים לתקופות שונות בהקשר של אופנה ריהוט ולאווירה עפ"י השנים שבהן הם יוצרו.
הוינטג' יוצר בדרך כלל בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה ה-20. תמיד היו את אלה שאהבו ללבוש וינטג' בגלל המיוחדות של הפריטים, האיכות של פעם, האהבה לאופנה. אבל נדמה לי שעם השינויים בתחום בשנים האחרונות וכפי הנראה הבאות, הוינטג' הולך להיות לגמרי במיינסטרים ולראיה – הבוטיקים הרבים שנפתחו בשנים האחרונות ומכירות האון ליין של פריטי וינטג' .
היום כשאני בעשור השישי לחיי, גם לי בארון יש בגדי וינטג’ כי הרי את הרכישות הראשונות המשמעותיות שלי, עשיתי אי שם בשנות השמונים, כשפיתחתי טעם באופנה והקדשתי זמן וכסף לקנות לי פריטים איכותיים וכמו שכבר סיפרתי לכן בפוסט – כשאני מסדרת ארון להשאיר או להעביר זו שאלה, כשאני לובשת את הפריטים הישנים הללו או מתהדרת בתכשיט או תיק בן 35 – הלב מתרחב.
בגד שנלבש בעבר מסמל עבורי תקופה. ריחות ותחושות מן העבר מציפים אותי התרגשות. הפריטים הישנים בדרך כלל מיוחדים מאחר ונוצרו מבדים איכותיים – לעיתים נדירים שכבר לא בשימוש. אין עוד מהם ויש אותם רק לי – והמיוחדות הזו מרגשת.
פעם, כשהייתי צעירה, בגד ישן נשמר לאורך שנים ואת החור בגרב היו מתקנים. לא רק בגלל שהוא היה יקר אלא זו הייתה התרבות. לא הייתה אופנה מהירה, הבדים היו איכותיים, התפירה הייתה מדויקת וחזקה וככה בגדים נשארו שנים רבות ועברו מילד לילד, מדודה בוגרת לדודה צעירה.
מעיל הטראנץ׳ של אמא שלי – 42 שנה אחרי שנרכש הפך לפריט וינטג' מועדף עלי.
אמא שלי קיבלה מעיל טראנץ׳ מעור מתנה מאבי בנסיעתם המשותפת והיחידה לאירופה. היא בטוח לא חשבה ש-42 שנים אחרי, אני אלבש את המעיל בהתרגשות וגאווה. היא לא חשבה שאתרגש כמו סטייליסטית שנפל לידיה פריט וינטג’ מהמם שהצטלמה איתו וכתבה בגאווה wearing my leather trench!!!
ביום שישי האחרון כשאמא שלי התארחה אצלנו לארוחת שישי, הראיתי לה את התמונות שגדי צילם אותי עם המעיל בחופשתנו האחרונה באתונה.
אמא שלי התרגשה ומיד התחילה לספר לנוכחים איך נסעו לחו"ל בשנת 1974 ואיך התרגשה כי היתה זו נסיעתה הראשונה לחו"ל ופעם ראשונה שהיא השאירה אותנו הילדים לבד. היא סיפרה איך באיטליה ביקרו במפעל עורות בפרנצה ושהמעיל עלה 400 דולר ואבא שלי כמובן פרגן ושהיא התאהבה במעיל ממבט ראשון ,אבל התלבטה בגלל האורך שלו. היא החליטה לקחת את המעיל ומקסימום אמרה, תיקח לתופרת שלה לעשות תיקון. עבר זמן, היא לא תיקנה אותו והמעיל באמת היה ארוך לה מדי, אבל היא מאוד נהנתה שהמעיל היה תלוי אצלה בארון, כנראה שהוא חיכה לי…
התיק המדהים הזה של לואי ויטון, נקנה על ידי בכיכר המדינה באחת המשכורות הראשונות שלי בצבא קבע. על התשוקה והלהט והתשלומים בפוסט אחר. אבל מידי כמה שנים אני מוציאה אותו לסיבוב. עדיין מרוגשת מהדגם המיוחד הזה ומהעובדה שאין עוד אחד כזה לאף אחת.
והצעיף של מיסוני שנרכש באחת מחנויות המותג באיטליה לפי 25 שנים ומתפקד כבר כוינטג’. תראו כמה צבע וסטייל הוא מוסיף גם לאחר כל כך הרבה שנים. ועוד פריטים יפים ומיוחדים שנאספים בארון שלי לאורך זמן ומקבלים במה לאורך השנים.
נדמה ששנות ה-60 וה-70 ובתוך כך הוינטג', הם הכוכבים של העונות הבאות. אז פתחו את הארון שלכן או חטטו בארון של אמא שלכן – בטוחה שתמצאו הפתעות נהדרות.
ואם גם לכן יש פריט כזה מלפני שנים שאתן נהנות ללבוש שתפו אותי, ממש אשמח לשמוע.
באהבה
ורד
