החודש לפני 7 שנים סיימתי שירות קבע ארוך. לא ארוך כמו של הרמטכ“ל, אבל ארוך מספיק כדי שישפיע על הצבעים בחיי. אז לקראת תקופת האביב ולזכר ימי התום הירוקים הכנתי לכן הפקה ירוקה במיוחד עם לא פחות השראה ותובנה.
כשסיימתי את שירותי הצגתי את עצמי כגמלאית ומיד כולם מסביב התחילו לצחוק… אז מה? יצאת לגמלאות? את בפנסיה? פרשת? או השתחררת? ואני הרגשתי שכל התשובות נכונות ואיתן אף לא אחת!
כי מה זה בעצם אומר שפרשתי? לפרוש ממקום מסוים, כמו לצאת מהמחנה החוצה? הרי אני נשארתי בתוך המחנה עמוק פנימה. הרבה חברות וחברים משירותי הצבאי ממשיכים ללוות ולבלות איתי. פגישות ועדכונים עם פקודות ומפקדות וקולגות שהפכו לחברותיי הטובות ואפילו יש את זו שמקפידה להשאיר אותי בענינים ארגוניים מבניים כמו: "צה"ל לאן?״…
אז השתחררתי? גם לא ממש… כי להשתחרר זה להתיר את החבל לשחרר את הקשרים. ואני? אמנם סיימתי שירות ארוך אבל השארתי בצבא שני קצינים בקבע. בניי האהובים שהמשיכו לשרת אחריי (בצנחנים ובשריון) ובזכותם אני המשכתי לגהץ מדים, לדבר בקיצורים ועד היום מקפידה לוודא שהסרבל נקי והמדים מוכנים רגע לפני כל צו מילואים.
גמלאית? גם לא ממש… כי גמלה, מה זה אומר? שעשיתי שנים רבות בארגון תרמתי את חלקי ועכשיו מה? אשב בבית ואחכה שהחברה תגמול לי? לפרוש מהצבא צעירים עם שניים שלושה תארים זה אתגר גדול, אבל זו בעיקר הזדמנות ענקית.. להמשיך בעשיה, בעבודה, בהתנדבות. כל אחד ממפקדי ופקודי לימדו אותי משהו על עצמי לאורך השנים גם אם בסטיילינג היו פחות נחרצים (…)
ולמרות שבשנת 2000 החלפנו צבע מדים… נשארנו תמיד ירוקים! ואני, גם היום, ממשיכה ללבוש את הצבע הירוק באהבה גדולה.
אז לחיי השנים המשמעותיות האלה ובאהבה לכל המשרתות בסדיר בקבע ובגמלאות במיוחד בשבילכן, בחרתי לעשות הפקה בירוק.
באהבה,
ורד.
